הגשמה עצמית (מתוך השיעור מודעות)

כשמדברים על מודעות, כבר דיברנו על זה פעם שמחלקים את המודעות לשלוש קבוצות. קבוצה אחת היא הקבוצה הראשונית – פתאום אני נחשף לידע חדש שלא ידעתי עליו קודם. פתאום גיליתי. זו הידיעה. שלב שני - אני מתחיל להתעסק עם הידע. ברגע שאני מתעסק עם הידע, אני מכניס שיקול דעת לגבי הידע, אני בודק את הידע, אני הופך למודע. שלב שלישי - מה אני עושה עם הידע בפועל. שלוש רמות אלה יחד זו מודעות. יש אנשים שהדבר הקטן ביותר שהם מודעים אליו מיד הם מבצעים. יש אנשים שמתרגלים את הידיעה בראש, מסיקים מסקנות, מנסים לבדוק את זה מכל הכיוונים ומגיעים לשובע. הם לא מרגישים צורך לעשייה. יש אנשים שכול הזמן מחפשים ידע חדש. קיבלו את הידע מספיק להם. אני רגוע, אני יודע שזה קיים אבל אני לא עושה איתו כלום. יש אנשים ששייכים לקבוצה א', קבוצה ב', קבוצה ג'. הנכון הוא להיות בשלושת הקבוצות כי בסופו של דבר מה שלא הפכתי לעשייה כאילו לא קיים. מבחינתי כאדם לא קיים, כי בסופו של דבר זה אפילו יותר גרוע. ברגע שאני אוסף אינפורמציה גם אם אני מעבד אותה וחוקר אותה אבל אני לא יוצא לעשייה - לא נחשב, כי אני חי בעולם העשייה ובעולם העשייה אני חייב לעשות. זוהי הגשמה או הגשמה אישית, הגשמה עצמית..מה שלא עשיתי כאילו לא קיים. נכון, יש לנו כמה סוגי עשייה: יש עשייה שקשורה לרגליים, לאן אני מוליך את עצמי. יש עשייה של הידיים – מה אני עושה עם החיים שלי ויש עשייה של דיבור. ברגע שאני הוגה בדברים, מנתח אותם, מפעיל שיקול דעת ובודק, מסיק מסקנות, כותב את זה או מדבר על זה ומסביר את זה זו גם עשייה, הגשמה עצמית ואישית. אם זה רק מונח אצלי בראש ולא הוצאתי את זה החוצה, לא עשיתי עם זה כלום, לא כיוונתי את חיי בהתאם, כאילו כלום.

לצפייה בקדימון השיעור מודעות:

אתה מסביר שכאשר אדם שיש לו את הידע והוא לא הופך להיות מודע כנראה שיש מנגד כוח אחר חזק יותר שגורם לו לא להפוך להיות מודע.

לא בהכרח. בדרך כלל כן. יכול להיות כל מיני דברים. ברמת הרעיון לא כל דבר שהוא ביצועי ואני לא הופך אותו לביצועי הוא הבעיה. לפעמים שניים ועוד שניים הוא לא ביצועי אבל אם אני לא יודע כמה זה שניים ועוד שניים משהו בתוכי, שלא הופך את זה למודע, בשלב מסוים אני יודע שאצטרך להשתמש בזה. אם לא אשתמש עכשיו אז אצטרך להשתמש ככוח מסייע למשהו אחר. כשאלך למכולת, ואצטרך לקבל עודף, אני אצטרך לחשב ואני לא אדע. זה לא משנה אם אני מביא את זה באופן ישיר או באופן עקיף, כי אם אני מודע לזה שזה ארבע אני אשתמש בזה מתי שהוא. זה כן יהפוך לביצוע.

איך נותנים לאדם את הכלים למודעות. האם יש מדרג של גילאים?

לדעתי בצורה פשוטה מאוד דרך עניין. עניין זה כשאתה שואל את הילד והוא צריך לחשוב על זה הוא מפתח מודעות. אם אין לי עניין אין לי מודעות. אני מודע למה שמעניין אותי ואז אני מחפש סיפוק. מה שמוליך אותנו בחיים זה חיפוש אחר סיפוק. מה זה סיפוק? סיפוק זה מילוי החסר. אם אין לי סקרנות אין לי חסר ואם אין לי חסר אין לי צורך בסיפוק. מה יש לי להיות מודע? אם אני חושב על משהו כי יש לי סקרנות ואני מצליח להשלים את זה, זה סיפוק, אני ממלא את החסר. לכן ככל שאני מעורר אצל הילד יותר חסרים יהיה לו יותר צורך למלא, יהיו לו סיפוקים ואז הוא יהיה מודע.

באיזה שלב צריך לעורר את המודעות?

בכל שלב מרגע שהוא נולד אבל כל פעם בצורה שונה. אם למשל קבלה. ילד לא צריך ללמוד קבלה, מה זה ייתן לו? קבלה זה להבין דברים שאינם שייכים לילד. ברגע שילד לומד על מהות החיים בהסתכלות מלמעלה למטה מיד הוא שואל בשביל מה לחיות אם בלאו הכי בהסתכלות מלמעלה הדברים הם חסרי משמעות אז בשביל מה להתאמץ. זו מסקנה פשוטה מאוד שילד יכול להגיע אליה. צריך בגרות כדי להבין שזו רק צורה אחת של הסתכלות אם אני מבין. יש מדען שלמד הכול על המים מכל הכיוונים ונפל למים וכמעט טבע, ויש דג שלא יודע כלום על המים וטוב לו, מי צודק? ללמוד על המים או לחיות שם. אם אני לוקח את הרעיון הזה אני אומר שבכל גיל המודעות צריכה להיות שונה.ישנה צמיחה אישית המתאימה לכל גיל. אם אקח ילד בן שנתיים-שלוש, פותח את הארון ואומר לו תבחר חולצה כי אני רוצה שיהיה מודע לאפשרויות אני עושה לו נזק אבל אם אשים לו שתי חולצות ואומר לו תבחר עכשיו אני הופך אותו למודע כי אני נותן לו לבחור. כל דבר צריך להיות בהתאם למשהו. בכל גיל צריך את הגירויים שמתאימים לגיל הזה. מובן שילד קטן אפילו חצי שנה אם אתלה לו מוביילים צבעוניים שזזים זה מצוין כי ני נותן לו גירוי, פתאום הוא יראה דברים שזזים, הוא לא צריך להבין אותם אבל זה מגרה אותו. בגיל 15 הוא כבר צריך להבין דברים יותר, צריך להרחיב לו את היריעה, צריך לשוחח איתו, להסביר, לתת גירויים לגבי הדברים. בכל גיל זה שונה. השאלה מה ההתפתחות של הילד ואיזה דברים שאם הוא יגרה את עצמו והמילוי שייתן לו את הסיפוק מתאים לגיל שלו ואז זה מצוין כי הוא גם יכול לממש את זה דבר היוביל אותו לצמיחה אישית, אחרת הוא לא יכול לממש את זה וזה לא עוזר לו כלום. גם אם הוא יכול לממש את זה באופן עקיף. למשל, ניקח ילד בן 10 שיכול להבין על הדובים בקוטב הצפוני - מה הם אוכלים, איך הם מתגרדים, מתי הם ישנים ומה הם עושים כשהם ישנים. אין לו מה לעשות עם זה אבל יחד עם זה זה יכול להיות מעשי כי הוא מקבל בטחון,העצמה אישית, הוא יודע דברים שאחרים לא מודעים. הביטחון שהוא מקבל זה סוג של מעשיות ואז יש לו מזה משהו.

לפרטים והרשמה: הילה 04-9826725 ,

מתוך השיעור תינוק רוחני ותינוק פסיכולוגי

אני טובע פה שני מושגים שיכול להיות שהם לא נכונים, כך אני מסביר אותם לעצמי. לראשון אני קורא תינוק פסיכולוגי ולשני אני קורא תינוק רוחני. אסביר בקצרה איך אני רואה את זה כדי שנוכל להתקדם. תינוק פסיכולוגי הכי קל להסביר – זה אדם שלא משנה מה הגיל הכרונולוגי שלו, מבחינה נפשית הוא נותר תינוק. מה משמעות נותר תינוק - ההוויה שלו כולה במשבצת אחת - לקבל. תינוק רוחני זה תינוק שמבין שהעולם לא בנוי רק על רק לקבל, יכול להיות שהוא גם אדם שנמצא בנתינה מבחינה פסיכולוגית ויש לו מידות ויש לו ערכים אבל הוא חושב שמה שהוא רואה בעין זה כל העולם ומעבר לזה אין כלום. מבחינה רוחנית הוא מכחיש את קיום עולם הרוח. הוא יוצא לדרך ועובר בחיים אירועים כלשהם בחיים שמערערים לו את הביטחון שמה שהעין רואה זה הכול. הוא מתחיל להתבטא במשפטים "אני לא יודע מה יש מעבר", "אני לא יודע אם יש חיים אחרי המוות", כבר לא אומר שבטוח אין. "אני לא יודע". הוא עושה צעדיו הראשונים בעולם הרוח. כמו שאומרים שאדם שעושה את הצעדים הראשונים בעולם הפיזי קוראים לו תינוק כנראה מי שנכנס לעולם הרוח יש גם איזשהו סוג של סולם, והשלבים הראשונים אני קורא להם תינוק. כשאני שם את שניהם יחד אני מתחיל להיות סקרן ושואל מה בין תינוק במובן הפסיכולוגי שאני יודע להגדירו בפרוטרוט, מתוך למידה אצלך, ובין תינוק בעולם הרוח ומה מסלול ההתפתחות שלו בעולם הרוח, במקבילה שאמרנו: תינוק, ילד, נער, בחור, בוגר וכו'. בוא נשוטט עם זה בעולם הרוח.

לצפייה בקדימון תינוק רוחני ותינוק פסיכולוגי:

אני הייתי מוסיף עוד חלק כי בלי עוד חלק יש פה איזה חסר ואני חושב שהחלק הנוסף הוא הרוח. מה שאתה קורא רוח אני הייתי קורא לו מודעות. לפי התיאור שלך זה אדם שפתאום מה שהוא רואה זה מה שקיים וזה מתחיל להתערער לו, הוא מתחיל להיות מודע לדברים חדשים. הייתי נזהר מלקרוא לזה רוח או תינוק ברמה רוחנית. אולי זה תינוק יותר ברמה של מודעות או כמו שאתה אומר עובר ברמה של מודעות. בהחלט אני יכול להתחבר לזה כשמדברים על מודעות שלאדם אין מודעות. כמו עובר שנמצא ברחם לגביו זה כול העולם וברגע שהוא יצא, נהיה תינוק, העולם גדל הוא יגדל והעולם יגדל איתו ביחד. הוא הופך להיות יותר ויותר מודע לחיים. הרוח זה משהו אחר ברמה של תינוק. אם אקח את מה שאתה אומר אגיד כך: הייתי מחלק את זה לשלושה חלקים, שלושה חלקים של מודעות: אדם שבטוח שאיך שהוא חי זה כל העולם ומה שהוא לא רואה לא קיים ומה שהוא לא מבין לא קיים. זו רמה ראשונה של מודעות שבעצם אני מודע רק למה שאני מבין או רואה. השלב השני - פתאום אני מודע לדברים שיש מעבר. אני צריך להתחיל לקבל החלטה האם אני מתכחש למה שראיתי? קל לי להתכחש כי זה יושב רק על הזיכרון. אם זה יושב רק על זיכרון נתכחש, לא קרה כלום ואני חוזר לעולם שלי כי זה עולם גדול מאוד, אני זוכר אותו אני מכיר אותו. אם אני לא מתכחש למה שראיתי אני צריך להתחיל לנדוד, לחפש. אני צריך לעזוב את מה שאני מכיר וללכת למקום חדש ואז פתאום מתגלה לי שבחדר שלי יש חלון וממנו אני יכול לראות דברים חדשים לגמרי שנמצאים בחוץ. כשאני מתחיל לראות בבירור מה נמצא בחוץ ואני עדיין בחדר זה שלב חדש. כעת אני מתחיל ללמוד מה יש שם. זה תהליך מודעות נוסף. אני לומד, אני רואה פה, אני רואה שם, אני מתבונן ותוך כדי התבוננות אני מבין דברים. בשלב נוסף אני כבר יכול להגיד לאנשים שנמצאים שם מה הם צריכים לעשות, כי אני רואה מפה גם אותם וגם את מה שהם צריכים לעשות, הם לא רואים. יכול להיות שיש משהו שמסתיר אבל לי לא מסתיר, נניח שאדם מחפש מים אני מרחוק רואה את האדם אני רואה את המקום שיש מים ואני יכול להגיד לו לאן ללכת, הוא לא רואה יש דברים שמסתירים לו. אני יכול להדריך את האנשים ללכת לכל מקום שהם רוצים ואני עדיין נשאר פה. שלב הבא זה שאני יוצא לשם ואני חווה את מה שהם חווים שם. זה השלב הבא. שלבים אלה הם שלבים של מודעות. זו התבגרות אבל זו התבגרות של מודעות.

עולם המודעות הוא עולם הביניים בין העולם החומרי לבין עולם הרוח. בשביל להגיע לעולם הרוח חובה להיות מודע. הגעתי לעולם הרוח ואני רוצה לבנות את הסולם הלאה.

בעולם הרוח, גם פה אני תינוק ואני רוצה לקבל. פה אני רוצה לקבל אני מרגיש כמו תינוק שאני רוצה עזרה מלמעלה. אני רוצה להבין מה קורה, אני רוצה עזרה לחיים, אני רוצה להיות בריא, אני רוצה יותר פרנסה, אני רוצה יותר מזל, אני רוצה. לא משנה - אחד רוצה ברכות, השני רוצה מזל, אחד רוצה עזרה לעסק. פה אני רוצה. אני רוצה לקבל מבחינת הרוח. הרצון הזה זה התינוק שבי שרוצה לקבל מאבא ואני רוצה לקבל מהקב"ה או מהטבע, לא משנה איך אקרא לו אבל אני מכיר במודעות שלי שיש כוח גדול ממני שאני תלותי בו.

לפרטים והרשמה: הילה 04-9826725

יש גבולות, זה כמו בבית שלי שיש גבול בין החדר שלי לחדר של הבן שלי. אני לא צריך להתלבש כדי להיכנס לחדר של הבן שלי, אני נכנס. לעומת זאת באותו בניין, בניין משותף, כשאני יוצא לדירה ממול, גם אם אני מכיר אותם, תמיד אדפוק בדלת וגם אלבש משהו קצת יותר לא כמו בבית. ללכת למישהו מעבר לכביש זה קצת יותר, לנסוע לעיר אחרת אני קצת יותר, לצאת מהארץ לחו"ל אני קצת יותר. זה גבולות. יש גבולות שזה עניין של מה בכך ויש גבולות שאני צריך יותר. לנסוע לחו"ל אני כבר צריך כרטיס טיסה, אני צריך פספורט, ויזה, ההכנות הן הרבה יותר. לעומת זאת אני רוצה להגיע לגלקסיה חדשה זה בלתי אפשרי, זה מיליון שנה של אור איך אני אגיע לשם, אני יכול לשכוח מזה, זה בלתי אפשרי.

אותו דבר בדיוק בטבע. הטבע בנוי משכבות. חופש הבחירה שלי הוא באמצע הטבע. אם אני לוקח תחומים - אדמה מים אש אוויר חופש הבחירה שלי הוא מאמצע האדמה עד אמצע האוויר. אלה הגבולות. קשה לי לרדת מתחת לאמצע האדמה וקשה לי לעלות מעל אמצע האוויר. החלק התחתון הוא הלא מודע, האל מודע, אין לי מושג מה קורה שם. החלק העליון של האוויר הוא העל מודע, הוא נשגב מבינתי, הוא מעל המודע שלי אין לי יכולת להגיע אליו.

בתוך המודע גם יש לי גבולות. בין האדמה למים יש לי גבול אם פרצתי אותו לא נכון יצרתי בעיה כי אדמה זו אדמה ומים זה מים ואם עברתי לא נכון עשיתי בוץ, ערבבתי, אני צריך יותר בזהירות איך אני עובר. אותו דבר בין האש לאוויר. בין האש לאוויר הגבול הוא יותר דק הוא פחות בעייתי. בין המים לאש התחום לא כל כך בעייתי אך אם אני לא יודע להיזהר המים יכבו את האש אבל אני יכול.

בתוך כל תחום, אם אקח מים בתוך המים יש אדמה של המים, אוויר של המים, אש שבמים, יש לי הכול בפנים. ביניהם זה כמו בבית מחדר לחדר ואז אין בעיה. עם זאת הגבולות הכלליים בין כל חופש הבחירה שלי שזה אומר מאמצע האדמה לחלק התחתון זה כמעט לא עביר, אין עבירות שם, זה כמו להגיע לגלקסיה אחרת אני לא יכול להגיע לשם. אותו דבר בחלק העליון, זה כמו להגיע לירח, זה גבול אני לא יכול להחליט שאני עובר ואני עובר לכן יש פטנט איך כן עוברים. זה לא שאי אפשר לעבור, אפשר אבל צריך את המפתח.

כדי להבין את המפתח זה כך: האוויר זה ארבעה חלקים, שני החלקים התחתונים של האוויר זה אדמה ומים של האוויר. האדמה של האוויר זה השכל, המים של האוויר זו רוחניות. כשאני הולך מעל הרוחניות אני פוגש חוכמה זו חוכמה של הבריאה. אני יכול רק לגעת, אני יכול לקבל משם משהו אבל אין לי מעורבות. זה כמו נקודת הבזק איך לא חשבתי על זה. פתאום הבנתי. זה מהחוכמה נפל לי אבל אני לא יכול ללכת לשם כי יש מחסום. מחסום זה יש יכולת לפרוץ אם יש לי את המפתח. אם יש לי המפתח אני יכול. איך משיגים את המפתח הזה, מה המפתח הזה? הרוחניות זה סוג של ריק. אם הוא ריק כל דבר יכול להיכנס אליו. אם השכל שמתחתיו יכנס לרוחניות הרי שהרוחניות שבי היא רוחנית שכלית ואז אם שניהם שכל מה שחוצץ ביניהם לא קיים לכן גם השכל כשכל וגם הרוחניות השכלית הם אותו דבר ואז גם הרוחניות שלי היא שכלית ואז המחסום הרוחני הוא טוטאלי ואין שום יכולת לעבור. כמו שאין יכולת להגיע לגלקסיה אחרת, אין שום יכולת משום שהחלק הרוחני שבי הוא שכל ושכל זה חומר, חומר אינו יכול לעלות לרוח.

מה המפתח? אם אני נותן לשכל הגדרות. המצב המזוכך ביותר של השכל זה מאמין. אם אני מאמין השכל שלי מאמין, ברגע שהשכל מאמין הוא מאמין שיש כוח מעליו. אם אני לא מאמין הרי השכל הוא המקום הכי גבוה ברגע שאני מאמין השכל מתבטל לכוח עדיף שנמצא מעליו, השכל מאמין ואז החלק שמעל הרוחניות נכנס לרוחניות. ברגע שהחוכמה נכנסת לתוך הרוחניות שלי, כי החוכמה היא מעל המחסום, הרוחניות היא מתחת. ברגע שהחוכמה נכנסת לתוך הרוחניות הרי שברוחניות, שזה עדיין בחופש הבחירה שלי, יש את מה שיש מעל לחופש הבחירה שלי הרי שניהם הופכים להיות אחד ואם שניהם הופכים להיות אחד אין מחיצה ביניהם. זה כמו מחדר לחדר. אם אני יכול להגיע לחוכמה בין החוכמה כלפי מעלה זה שוב כמו מחדר לחדר ואז אני יכול לעלות. אם אני יכול לעלות אני גם יכול לקבל וזה הופך אותי לאדם מאמין ואז אני יכול להיות תינוק או עובר שרוצה לקבל וככל שאני יותר רוחני אני יותר רוצה לקבל.

לצפייה בקדימון תינוק רוחני ותינוק פסיכולוגי:

מספרים על אחד האדמו"רים הגדולים של חב"ד, קוראים לו האדמו"ר הזקן, אחד הגדולים שאחד הדברים שאמר לקב"ה אני לא רוצה משלך אני רוצה אותך. תינוק שהולך וגדל בסופו של דבר אינו מפסיק לרצות רק סוג הרצון משתנה. הוא לא רוצה חלקים הוא רוצה הכול, הוא ממשיך לרצות.